פסק-דין בתיק ע"פ 6106/09

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה צ' סגל והשופטים מ' דרורי ו-י' נועם) בתפ"ח 8067/07 מיום 10.6.2009, בה הורשע המערער ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בגזר הדין מאותו יום הושת על המערער העונש המנדטורי הקבוע בחוק - מאסר עולם.

עובדות כתב האישום

1.        כתב האישום הוגש נגד המערער ושלושה נאשמים נוספים. בתחילת שנת 2005 החליטו המערער והנאשמים הנוספים להקים חוליית טרור שמטרתה ביצוע פיגועים נגד יהודים. לשם מימון פעילות החוליה הציע נאשם 1 למערער ולנאשמים הנוספים כי ישדדו את המנוח בו חשד נאשם 1, דיאא מטר, בשיתוף פעולה עם מדינת ישראל. המערער והנאשמים הנוספים ערכו תצפית על תנועותיו של המנוח. בסוף חודש פברואר 2005 הצטיידו המערער והנאשמים הנוספים באזיקונים, בכפפות גומי, בסרט הדבקה, באקדח גז ובסכין כדי לשדוד את המנוח. הם המתינו למנוח בסמוך למחסום שיח' סעד ברכבו של נאשם 4, אסמעיל חג'אזי, וזאת לאחר שביררו את מסלול נסיעתו של המנוח לביתו. משהתקרב המנוח ברכבו ירדו המערער והנאשמים הנוספים מרכבו של נאשם 4 וסימנו לו לעצור. הם הציגו בפני המנוח מצג שווא לפיו רכבו של נאשם 4 התקלקל. המנוח התבקש להסיע אותם לכפר סמוך. נאשם 2, סוהיל שקיראת, והמערער עלו לרכבו של המנוח כשנאשם 2 יושב מאחורי המנוח והמערער לצד המנוח. לאחר שנסעו כ-100 מ' אחז נאשם 2 בשערותיו של המנוח, משך את ראשו לאחור והצמיד סכין לצווארו. בשלב זה ניגש נאשם 4 בריצה לרכבו של המנוח, פתח את הדלת והתיישב בכיסא הנהג כשהוא דוחף את המנוח לכיוון המערער. לאחר שהשתלטו על המנוח ועל רכבו הסיעו המערער והנאשמים 2 ו-4 את המנוח ל"וואדי אלדמאס" שם כיסו את עיניו בסרט הדבקה והורידו אותו מרכבו.

2.        נאשם 1 הגיע למקום ברכבו של נאשם 4 ולאחר מכן נסע עם נאשם 4 כדי להעלים את רכבו של המנוח במקום מרוחק. המערער ונאשם 2 הובילו את המנוח במשך 10 דקות בחושך בשביל עפר בוואדי עד שהגיעו למערה. המערער ונאשם 2 נכנסו לתוך המערה עם המנוח, הדליקו נרות ואזקו את ידיו. כעבור כשעה חזרו נאשמים 1 ו-4. נאשם 1 החל לחקור את המנוח אודות נכסיו וכספיו. הנאשמים לא היו שבעי רצון מתשובותיו של המנוח ויצאו אל מחוץ למערה כדי לכלכל את צעדיהם. בשלב זה החליטו הנאשמים להרוג את המנוח. הנאשמים נכנסו שוב למערה, אזקו את רגליו של המנוח וסתמו את פיו בסרט הדבקה. נאשם 2 שיסף את גרונו של המנוח תוך ששאר הנאשמים החזיקו אותו כדי להתגבר על התנגדותו. המנוח מת כתוצאה מאיבוד דם רב. לאחר ביצוע זממם השליכו הנאשמים את גופת המנוח לתוך בור שאותו מילאו בעפר ובאבנים.

           לפיכך, הואשם המערער ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.

תמצית ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

3.        ראיות המאשימה הושתתו על הודעות המערער לפני חוקרי שב"כ ולפני חוקרי משטרה; על הודעות שלושת השותפים האחרים, אשר הודו במיוחס להם בביצוע הרצח ודינם נגזר. שניים מהם העידו במשפט ומכלול הודעותיהם במשטרה ולפני חוקרי השב"כ הוגשו והתקבלו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). הנאשמים הנוספים והמערער, שלא הודה במיוחס לו בבית המשפט, מסרו בחקירתם מחוץ לכותלי בית המשפט תיאורים מפורטים אודות התכנון וביצוע החטיפה והרצח. לאחר שמיעת עדויות השותפים הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש להעדיף את הודעותיהם במשטרה ובשב"כ על פני עדויותיהם בבית המשפט. בהכרעת הדין ציטט בית המשפט המחוזי מהודעתו של הנאשם 1 (ת/3), מהודעתו של נאשם 2 (ת/25) ומהודעתו של נאשם 4 (ת/2), בהן קשרו הנאשמים את המערער לתכנון החטיפה, השוד והמתת המנוח ולבסוף גם לביצוע האמור. בית המשפט המחוזי קבע כי התיאורים שמסרו המערער והנאשמים הנוספים בחקירתם בשב"כ ובמשטרה לגבי החטיפה והרצח הנם זהים, לרבות לגבי תכנון הפעולה וחלקו של כל אחד מהמעורבים במהלך הקשר וביצועו.

4.        בעדותו בבית המשפט חזר בו הנאשם 2 מדברים שמסר בחקירותיו לגבי מעורבותו של המערער ברצח וטען כי שיקר בשחזור כשאמר כי המערער נטל חלק ברצח. בית המשפט המחוזי קבע כי עדות זו בלתי מהימנה. הנאשם 1 הסביר בעדותו כי שיקר בחקירותיו שכן חשב שהמערער "הלשין עליהם". גם לגבי עדות זו קבע בית המשפט המחוזי כי היא בלתי מהימנה. בית המשפט קבע כי המערער לא יכול היה "להלשין עליהם", כפי שסבר הנאשם 1, אם לא היה שותף לרצח. כמו כן שלל בית המשפט את האפשרות כי המערער לא היה שותף לפרשה הואיל והמערער עצמו מסר תיאורים מפורטים מחוץ לכותלי בית המשפט ביחס לחטיפת המנוח ורציחתו. בית המשפט סיכם כי עדויותיהם של הנאשמים 2-1 בבית המשפט "היו בלתי אמינות בעליל, זאת כדי לחלץ את חברם, הנאשם, שהודה במשטרה בחלקו בביצוע הרצח".

5.        הנאשם 4 לא העיד בבית המשפט. בחקירתו הוא תיאר את חלקו של המערער בפרשה והודעתו (ת/2) הוגשה בהסכמה כראיה לתוכנה תוך ויתור על חקירתו הנגדית. עד זה ציין בחקירתו במשטרה את שמו של חוסאם שקיראתולא חוסאם מטר, שמו של המערער, כמי שנטל חלק ברצח, אלא שבית המשפט המחוזי קבע כי מכלול ההודעות מצביע על כך שנפלה טעות קולמוס בשם המשפחה שנקב הנאשם 4.

6.        בית המשפט המחוזי עמד על גרסתו של המערער במשטרה בה פירט את התוכנית ואת אופן מימושה כשהוא נוטל בה חלק פעיל. ברם, בעדותו בבית המשפט הכחיש המערער את מעורבותו ברצח. במהלך החקירה בבית המשפט שאל הסנגור את המערער מדוע אם כן הפליל עצמו בהודעותיו. בשלב זה העלה המערער לראשונה את הטענה שהופעל עליו לחץ פיזי ונפשי עובר לגביית הודעותיו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הודעותיו של המערער הוגשו בהסכמה ולא נטענו טענות כנגד קבילותן בעת הגשתן. המערער טען עוד כי הודעותיו הוכנו מראש והוא רק חתם עליהם. בית המשפט המחוזי קבע כי נחה דעתו שחוקרי השב"כ העידו אמת עת טענו שכתבו מפי המערער את דבריו לרבות תיאור החטיפה והרצח, זאת ללא הפעלת לחץ כלשהו עליו. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי חוקר השב"כ המכונה "ע'זאל" כלל לא ביקש מהמערער לחתום על הודעה או על זכ"ד. מעבר לכך, עת נחקר "ע'זאל" לא הוצגה לו כל טענה בדבר הפעלת לחץ נפשי או פיזי כלפי המערער וגם בשל כך דין הטענה להידחות.

7.        בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמערער הודה במיוחס לו לאחר ש"ע'זאל" חשף לפניו את העובדה שבידיו מצוי מלוא המידע ואף הציג לפניו צילומים שצולמו בשטח בו נמצאה הגופה. כמו כן אמר "ע'זאל" למערער כי שאר המעורבים הודו בחלקם בפרשה ואף שרבבו את שמו של המערער. רק לאחר מכן החליט המערער להודות במעורבותו בפרשה. על פי תיאורו של "ע'זאל" האווירה בחקירה הייתה שקטה וכרבע שעה חלפה בין תחילתה ועד למסירת ההודאה מפי המערער. באשר לטענתו של הסנגור בדבר העדר אזהרה כדין, קבע בית המשפט כי הוכח לפניו שהעד "סרי" הזהיר את המערער כבר בחקירתו הראשונה והמערער חתם על טופס אזהרה בערבית. המערער לא הכחיש דבר חתימתו. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתו של המערער בבית המשפט הייתה בלתי אמינה לכל אורכה. לעומת זאת דבריו במשטרה ובשב"כ היו דברי אמת ככל שמדובר ברצח המנוח.

           לאור כל האמור הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער ברצח והשית עליו מאסר עולם.

           כנגד הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מכוון הערעור שלפנינו.

תמצית נימוקי הערעור

             יצויין כי במהלך הערעור חל שינוי בייצוגו של המערער. תחילה הוגשו נימוקי ערעור בידי עו"ד לידאוי ויסאם. לאחר החלפת הייצוג הוגשו "נימוקי ערעור מתוקנים על הרשעה ברצח" בידי עו"ד דוד ברהום ועו"ד יעקב ג'בר.

8.        באשר לחקירת המערער בשב"כ; נטען כי טופס האזהרה נחתם ביום 19.10.2007 ואילו החקירה נערכה ביום 28.10.2007. הטענה היא כי מדובר בפרק זמן שבו כוחן של הזכויות "הולך ופוחת", כל שכן במצב של מניעת מפגש עם עו"ד, ולכן טרם גביית ההודאה היה צריך לשוב ולהשמיע לפני המערער אזהרה בדבר זכויותיו. בנוסף לכך נטען כי טופס האזהרה אמנם כתוב בערבית אך המערער העיד כי יש לו בעיה בקריאה וכתיבה. בהקשר זה נטען כי הסנגור הקודם לא הביא ראיות כדי להוכיח שהמערער הוא אנאלפבית ומדובר בכשל בייצוג. כן נטען כי הודאתו של המערער במהלך חקירתו בשב"כ נמסרה לאחר תקופה בה הכחיש ולא ברור מה היה הזרז למתן ההודאה. זוהי "הודאה מוזרה" שכן אין פרופורציה בין אורך החקירה לבין המסמך שהופק בעקבותיה. תיעוד החקירה נעשה בעברית, הפרוטוקול הודפס במחשב כשהוא אינו חתום בידי המערער. כן טוען המערער כנגד היעדר תיעוד חזותי וקולי של החקירה. לא זאת אף זאת, נטען כי חקירתו של המערער בעניין הרצח לא הייתה סיכולית ולכן היה ראוי לעבור מבעוד מועד למסלול של חקירה משטרתית. בא כוח המערער טוען כי קיימת אפשרות שהופעלו כלפי המערער אמצעים פסולים כפי שנטען בעדותו בבית המשפט המחוזי. הטענה היא כי גם בסוגיה זו קיים כשל בייצוג שכן הסנגור הקודם לא ביקש לקיים משפט זוטא בעניין שבנדון. כן נטען כי קיימת ראיה לפיה המערער לוקה בנפשו, לאור העובדה כי נאשם 1 מסר בעדותו בבית המשפט כי המערער לוקה במחלת נפש. לאור כל האמור נטען כי ניהול חקירה באמצעים פסולים, ללא אזהרה הולמת, כשיש ראיה לכך שהמערער לוקה בנפשו מצביעים על כך שתוצרי חקירת השב"כ אינם קבילים.

9.        באשר לחקירת המערער במשטרה; נטען כי 50 דקות בלבד לאחר מסירת ההודעה לפני חוקר השב"כ מסר המערער הודאתו לפני חוקר משטרה. אמנם בחקירה זו הוזהר המערער, אך הפסול שדבק בחקירת השב"כ המשיך להשפיע גם על החקירה המשטרתית בין אם בשל מצבו הנפשי של המערער ובין אם משום שהמערער הניח כי ממילא כבר הוצאה הודאה מפיו ולכן אין עוד מקום להיאבק על חפותו. זאת ועוד, נטען כי הקושי מתגבר נוכח ההחלטה שלא לבצע שחזור עם המערער.

10.      לטענת המערער הודעות החוץ של שותפיו אינן יכולות להוות בסיס להרשעתו נוכח הסתירות ביניהן. יתר על כן, בהודעותיהם ניתן למצוא לטענתו מניע להפללת שווא.